El pequeño cementerio del kibutz Ramot Menashé no asistió nunca a un espectáculo como éste: cientos de personas paradas alrededor de una tumba cubierta de ramos de flores, aplaudiendo.
El espectáculo concluye; cae el telón. El protagonista principal de la obra no puede agradecer al público de pie: se queda al paño dentro de una de las fosas.
Esta vez, fuera de lo acostumbrado por él, Juliano Mer-Jamís no respondió a los aplausos cerrados al momento culminante de la larga ceremonia de despedida, que se condujo en hebreo, árabe e inglés.
Alrededor de la tumba estuvieron los miembros de la familia del lado de su padre, árabes cristianos de edad madura y de rostros apesadumbrados; primos judíos de parte de su madre, artistas israelíes de primera línea, junto a adolescentes y jóvenes palestinos -varones y mujeres- del campo de refugiados de Yenín. Algunas decenas de miembros del kibutz que no lo conocieron, al lado de sus amigos del alma, palestinos y judíos de Haifa y de Galilea.
Y aún después de los aplausos y de que la ceremonia fuera declarada terminada, la misma continuó: [la cantante palestino-israelí] Amal Murkus cantó sobre la tumba una larga elegía con su voz cristalina. Algunos miembros del partido comunista –del pasado y del presente- se acercaron y cantaron una canción de su viejo repertorio. Un viejo judío con gorra sacó una armónica de su bolsillo y comenzó a soplar la melodía de “quién, quién es el hombre aquel que anhela vida”i, y algunos de los niños del Teatro de la Libertadii que se designaron para despedirse de su reverenciado maestro cantaron a garganta ronca una canción que no tiene principio ni fin. Su hija de once años –Milai, quien recibió su nombre por aquella aldea vietnamita cuyos habitantes fueron masacrados, tomó nuevamente el micrófono y le juró a su padre que lo amará por siempre. Los acompañantes continuaron agrupándose entre los árboles y lápidas del cementerio; sentándose sobre los bancos de madera, admirando la belleza de las flores de primavera, sin querer retirarse.
Juliano Mer-Jamís fue un gran actor sobre el escenario de la infinita tragedia mediterránea, y era parte de ese mismo escenario. Su muerte fue provocada por balas asesinas palestinas en momentos en que sostenía en sus brazos a su hijo bebé, como si hubiera estado escrita por el autor de una antigua tragedia griega.
Quien se definía a sí mismo como cien por ciento judío y cien por ciento árabe, vivió todos sus días entre y dentro de esos dos mundos en conflicto, y luchó contra ambos. Transitó asombrosamente entre las dos culturas y los dos lenguajes y vivió su vida en el trayecto Tel Aviv-Haifa-Yenín. Qué simbólico que al final sea sepultado a mitad de ese camino, en Ramot Menashé, al lado de su madre. Sobre la tumba de Arna hay depositada una piedra solitaria, y en la lápida su nombre de pila está grabado en hebreo y en árabe. Una gran planta de nopal se extiende sobre ellaiii.
Una de las personas que pronunció uno de los homenajes comparó a Juliano con el Che Guevara: “ambos partieron de la vida desde dentro de la lucha por la libertad y la liberación del hombre”. Otra dijo que Juliano era “la sal de la tierraiv por ambos lados (padre y madre); hombre verdaderamente libre”. El maestro de ceremonias del sepelio señaló que de hecho nosotros festejábamos acá su rica y completa vida; una vida que ojalá todos nosotros pudiéramos vivenciar, siquiera en parte. [el activista y actor palestino] Zakariyah Zubeidi, a través de la ayuda de un teléfono celular, contó a los presentes cuánto amó a Juliano y a su madre Arna, y le pidió a Juliano transmitir un mensaje de paz a los niños del campamento de refugiados de Yenín que se encuentran “allá arriba”. “¿porqué me dejaste solo?”, preguntó. Y le prometió que ellos seguirían su camino.
Ninguno de los presentes mencionó el asesinato ni se preguntó quiénes son los asesinos. Todos esquivaron con cuidado el tema y ninguno pidió venganza. Recordaron los valores que Juliano sostenía y promulgaba: liberación, libertad de pensamiento y acción, resistencia a través del arte, y el desesperado intento de crear un horizonte y un futuro a las personas que viven en el lugar más sórdido, pobre y desamparado: el campo de refugiados palestinos.
Confluencia inusual y única de acompañantes y portavoces, de lágrimas y aplausos, de música y flores y teatro; de banderas palestinas enarboladas dentro de los campos de crisantemos de un kibutz israelí, de representantes del liberalismo artístico de Tel Aviv y ciudadanos árabes del norte de Israel, de jóvenes palestinos y palestinas de Yenín, de una mujer de Finlandia que carga en su vientre los mellizos de Juliano.
Esta confluencia silenciosa y asombrada fue posible, al parecer, solamente gracias a la personalidad especial y única del difunto.
Este fin de semana los diarios se llenaron de detalles de la vida imposible de quien -en otro lugar y en otro tiempo- hubiera señalado precisamente la verdadera y única posibilidad de “fraternidad de los pueblos” y “coexistencia” entre rivales: matrimonios que cruzan fronteras y que engendran niños desprovistos de ellas.
Pero el lugar no está maduro y el tiempo nunca es el adecuado. La muerte parece ser la solución banal de esta obra de teatro absurda en la que vivimos.
Sara Osatski-Lazer
Kibutz Ramot Menashé
Israel
http://www.kibbutz.org.il/itonut/2011/dafyarok/110414_juliano_mer.htm
מחיאות כפיים סביב הקבר
שרה אוסצקי-לזר
מר. צילום אלכס רוזקובסקי
מסך החול ירד, השחקן הראשי אינו יכול להודות לקהל הדומע, הוא טמון בבור. הפעם, שלא כדרכו, ג'וליאנו לא הגיב
בית העלמין הקטן של רמות מנשה לא ראה מחזה כזה מעולם. מאות אנשים עומדים סביב קבר מכוסה זרי פרחים ומוחאים כפיים. המחזה הסתיים, מסך החול ירד, השחקן הראשי אינו יכול להודות לקהל הדומע, הוא טמון בבור. הפעם, שלא כדרכו, ג'וליאנו לא הגיב. מחיאות הכפיים הקצובות היו שיאו של טקס פרידה ארוך שהתנהל בעברית, בערבית ובאנגלית. מסביב עמדו בני משפחה מצד האב - ערבים נוצרים מבוגרים שפניהם עגומות - ובני דודים יהודים מצד האם; אמנים ישראלים מן השורה הראשונה לצד נערות ונערים ממחנה הפליטים ג'נין; כמה עשרות מחברי הקיבוץ שלא הכירוהו, לצד ידידי נפש בני שני העמים מחיפה ומן הגליל. וגם אחרי מחיאות הכפיים וההכרזה על סיום הטקס הוא נמשך. אמל מורקוס שרה מעל לקבר שיר קינה ארוך בקולה הצלול, ואז ניגשו כמה חברי המפלגה הקומוניסטית בעבר או בהווה ושרו שיר מן הרפרטואר הישן; יהודי זקן חבוש כובע הוציא מפוחית מכיסו וניגן חרישית "מי-הי-הי האיש החפץ חיים"... וכמה מילדי תיאטרון החופש, שמיאנו להיפרד ממורם הנערץ, שרו בגרונות ניחרים שיר שאין לו התחלה ואין לו סוף. ובתו בת האחת-עשרה, מילאי, הנקראת על שם הכפר הווייטנאמי שיושביו נטבחו, שוב לקחה לידה את המיקרופון ונשבעה לאביה שתמיד תאהב אותו. המלווים המשיכו להתגודד בין העצים ובין הקברים, יושבים על ספסלי העץ, מתפעלים מיפי הפריחה ומסרבים לעזוב.
הלוויה
ג'וליאנו מר-ח'מיס היה שחקן גדול על במת הטרגדיה המזרח-תיכונית האינסופית, והיה חלק ממנה. מותו מכדורי מרצח פלסטיני, כשבנו התינוק בחיקו, כאילו נכתב בידי מחבר טרגדיות יווני מן העולם העתיק. מי שהגדיר את עצמו יהודי במאה אחוז וערבי במאה אחוז חי כל ימיו בין ובתוך שני העולמות המסוכסכים הללו ונאבק בשניהם, הפליא לנוע בין שתי התרבויות והשפות וחי על ציר תל אביב-חיפה-ג'נין. כמה סמלי שלבסוף נקבר במחצית הדרך, ברמות מנשה, ליד אימו ארנה שרק אבן פשוטה מוצבת על קברה ושמה הפרטי חקוק עליה בעברית ובערבית ושיח צבר גדול משתרע מעליה.
אחד המספידים דימה אותו לצ'ה גווארה - שניכם עזבתם את החיים תוך כדי לחימה למען החופש וחירות האדם. אחרת אמרה שהיה מלח הארץ בשני הצדדים, איש חופשי באמת, והמנחה העיר כי אנחנו בעצם חוגגים כאן את חייו העשירים והמלאים, חיים שהלוואי על כולנו לחוות ולו רק רבע מהם. זכריה זבידי סיפר באמצעות הטלפון הנייד, עד כמה אהב את ג'וליאנו ואת אימו, וביקש ממנו למסור ד"ש לילדי המחנה הנמצאים למעלה. למה השארת אותי לבד? שאל והבטיח כי הם ימשיכו את דרכו. אף אחד לא הזכיר את הרצח ולא תהה מי הרוצחים; כולם עקפו בזהירות את הנושא ולא ביקשו נקם. הזכירו את הערכים שנשא והפיץ - חופש, חירות מחשבה ומעשה, התנגדות דרך האמנות והניסיון הנואש ליצור אופק ועתיד לאנשים, שחיים במקום הכי עלוב ועני וזנוח - מחנה פליטים.
התערובת הנדירה והחד-פעמית הזאת של מלווים ודוברים, של דמעות ומחיאות כפיים, של מוזיקה ופרחים ותיאטרון, של דגל פלסטין בתוך שדה חרציות של קיבוץ ישראלי, של הבוהמה התל אביבית ואזרחים ערבים מהצפון ונערים ונערות מג'נין ואישה אחת מפינלנד הנושאת ברחמה את תאומיו; התערובת השקטה והנדהמת הזאת הייתה אפשרית, כך נראה, רק בגלל אישיותו המיוחדת והחד-פעמית של המת. בסוף השבוע מלאו העיתונים פרטים על חייו הבלתי אפשריים של מי שבמקום אחר ובזמן אחר היה אולי מסמל דווקא את האפשרות האמיתית היחידה של "אחוות עמים" ושל "דו-קיום" בין יריבים: נישואים חוצי גבולות, המולידים ילדים חסרי גבולות. אך המקום אינו בשל והזמן אף פעם לא מתאים, והמוות הוא הפתרון הבנאלי במחזה האבסורד שאנו חיים בו.
Tweet
No hay comentarios:
Publicar un comentario